תנ"ך על הפרק - דברים ב - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

דברים ב

155 / 929
היום

הפרק

מֹשֶׁה מתאר בפני ישראל את סוף קורות המדבר

וַנֵּ֜פֶן וַנִּסַּ֤ע הַמִּדְבָּ֙רָה֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י וַנָּ֥סָב אֶת־הַר־שֵׂעִ֖יר יָמִ֥ים רַבִּֽים׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃רַב־לָכֶ֕ם סֹ֖ב אֶת־הָהָ֣ר הַזֶּ֑ה פְּנ֥וּ לָכֶ֖ם צָפֹֽנָה׃וְאֶת־הָעָם֮ צַ֣ו לֵאמֹר֒ אַתֶּ֣ם עֹֽבְרִ֗ים בִּגְבוּל֙ אֲחֵיכֶ֣ם בְּנֵי־עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר וְיִֽירְא֣וּ מִכֶּ֔ם וְנִשְׁמַרְתֶּ֖ם מְאֹֽד׃אַל־תִּתְגָּר֣וּ בָ֔ם כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֤ן לָכֶם֙ מֵֽאַרְצָ֔ם עַ֖ד מִדְרַ֣ךְ כַּף־רָ֑גֶל כִּֽי־יְרֻשָּׁ֣ה לְעֵשָׂ֔ו נָתַ֖תִּי אֶת־הַ֥ר שֵׂעִֽיר׃אֹ֣כֶל תִּשְׁבְּר֧וּ מֵֽאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וַאֲכַלְתֶּ֑ם וְגַם־מַ֜יִם תִּכְר֧וּ מֵאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וּשְׁתִיתֶֽם׃כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בֵּֽרַכְךָ֗ בְּכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔ךָ יָדַ֣ע לֶכְתְּךָ֔ אֶת־הַמִּדְבָּ֥ר הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה זֶ֣ה ׀ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֗ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א חָסַ֖רְתָּ דָּבָֽר׃וַֽנַּעֲבֹ֞ר מֵאֵ֧ת אַחֵ֣ינוּ בְנֵי־עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר מִדֶּ֙רֶךְ֙ הָֽעֲרָבָ֔ה מֵאֵילַ֖ת וּמֵעֶצְיֹ֣ן גָּ֑בֶרוַנֵּ֙פֶן֙ וַֽנַּעֲבֹ֔ר דֶּ֖רֶךְ מִדְבַּ֥ר מוֹאָֽב׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֶל־תָּ֙צַר֙ אֶת־מוֹאָ֔ב וְאַל־תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֨ן לְךָ֤ מֵֽאַרְצוֹ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֣י לִבְנֵי־ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת־עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה׃הָאֵמִ֥ים לְפָנִ֖ים יָ֣שְׁבוּ בָ֑הּ עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִֽים׃רְפָאִ֛ים יֵחָשְׁב֥וּ אַף־הֵ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים וְהַמֹּ֣אָבִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם אֵמִֽים׃וּבְשֵׂעִ֞יר יָשְׁב֣וּ הַחֹרִים֮ לְפָנִים֒ וּבְנֵ֧י עֵשָׂ֣ו יִֽירָשׁ֗וּם וַיַּשְׁמִידוּם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיֵּשְׁב֖וּ תַּחְתָּ֑ם כַּאֲשֶׁ֧ר עָשָׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל לְאֶ֙רֶץ֙ יְרֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן יְהוָ֖ה לָהֶֽם׃עַתָּ֗ה קֻ֛מוּ וְעִבְר֥וּ לָכֶ֖ם אֶת־נַ֣חַל זָ֑רֶד וַֽנַּעֲבֹ֖ר אֶת־נַ֥חַל זָֽרֶד׃וְהַיָּמִ֞ים אֲשֶׁר־הָלַ֣כְנוּ ׀ מִקָּדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֗עַ עַ֤ד אֲשֶׁר־עָבַ֙רְנוּ֙ אֶת־נַ֣חַל זֶ֔רֶד שְׁלֹשִׁ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה שָׁנָ֑ה עַד־תֹּ֨ם כָּל־הַדּ֜וֹר אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע יְהוָ֖ה לָהֶֽם׃וְגַ֤ם יַד־יְהוָה֙ הָ֣יְתָה בָּ֔ם לְהֻמָּ֖ם מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֑ה עַ֖ד תֻּמָּֽם׃וַיְהִ֨י כַאֲשֶׁר־תַּ֜מּוּ כָּל־אַנְשֵׁ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה לָמ֖וּת מִקֶּ֥רֶב הָעָֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃אַתָּ֨ה עֹבֵ֥ר הַיּ֛וֹם אֶת־גְּב֥וּל מוֹאָ֖ב אֶת־עָֽר׃וְקָרַבְתָּ֗ מ֚וּל בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן אַל־תְּצֻרֵ֖ם וְאַל־תִּתְגָּ֣ר בָּ֑ם כִּ֣י לֹֽא־אֶ֠תֵּן מֵאֶ֨רֶץ בְּנֵי־עַמּ֤וֹן לְךָ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֥י לִבְנֵי־ל֖וֹט נְתַתִּ֥יהָ יְרֻשָּֽׁה׃אֶֽרֶץ־רְפָאִ֥ים תֵּחָשֵׁ֖ב אַף־הִ֑וא רְפָאִ֤ים יָֽשְׁבוּ־בָהּ֙ לְפָנִ֔ים וְהָֽעַמֹּנִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם זַמְזֻמִּֽים׃עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים וַיַּשְׁמִידֵ֤ם יְהוָה֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּירָשֻׁ֖ם וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם׃כַּאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לִבְנֵ֣י עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר אֲשֶׁ֨ר הִשְׁמִ֤יד אֶת־הַחֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּֽירָשֻׁם֙ וַיֵּשְׁב֣וּ תַחְתָּ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וְהָֽעַוִּ֛ים הַיֹּשְׁבִ֥ים בַּחֲצֵרִ֖ים עַד־עַזָּ֑ה כַּפְתֹּרִים֙ הַיֹּצְאִ֣ים מִכַּפְתּ֔וֹר הִשְׁמִידֻ֖ם וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם׃ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֮ אֶת־נַ֣חַל אַרְנֹן֒ רְאֵ֣ה נָתַ֣תִּי בְ֠יָדְךָ אֶת־סִיחֹ֨ן מֶֽלֶךְ־חֶשְׁבּ֧וֹן הָֽאֱמֹרִ֛י וְאֶת־אַרְצ֖וֹ הָחֵ֣ל רָ֑שׁ וְהִתְגָּ֥ר בּ֖וֹ מִלְחָמָֽה׃הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה אָחֵל֙ תֵּ֤ת פַּחְדְּךָ֙ וְיִרְאָ֣תְךָ֔ עַל־פְּנֵי֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְעוּן֙ שִׁמְעֲךָ֔ וְרָגְז֥וּ וְחָל֖וּ מִפָּנֶֽיךָ׃וָאֶשְׁלַ֤ח מַלְאָכִים֙ מִמִּדְבַּ֣ר קְדֵמ֔וֹת אֶל־סִיח֖וֹן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם לֵאמֹֽר׃אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֔ךָ בַּדֶּ֥רֶךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֵלֵ֑ךְ לֹ֥א אָס֖וּר יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃אֹ֣כֶל בַּכֶּ֤סֶף תַּשְׁבִּרֵ֙נִי֙ וְאָכַ֔לְתִּי וּמַ֛יִם בַּכֶּ֥סֶף תִּתֶּן־לִ֖י וְשָׁתִ֑יתִי רַ֖ק אֶעְבְּרָ֥ה בְרַגְלָֽי׃כַּאֲשֶׁ֨ר עָֽשׂוּ־לִ֜י בְּנֵ֣י עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר וְהַמּ֣וֹאָבִ֔ים הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּעָ֑ר עַ֤ד אֲשֶֽׁר־אֶֽעֱבֹר֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃וְלֹ֣א אָבָ֗ה סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֔וֹן הַעֲבִרֵ֖נוּ בּ֑וֹ כִּֽי־הִקְשָׁה֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־רוּח֗וֹ וְאִמֵּץ֙ אֶת־לְבָב֔וֹ לְמַ֛עַן תִּתּ֥וֹ בְיָדְךָ֖ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י רְאֵ֗ה הַֽחִלֹּ֙תִי֙ תֵּ֣ת לְפָנֶ֔יךָ אֶת־סִיחֹ֖ן וְאֶת־אַרְצ֑וֹ הָחֵ֣ל רָ֔שׁ לָרֶ֖שֶׁת אֶת־אַרְצֽוֹ׃וַיֵּצֵא֩ סִיחֹ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה יָֽהְצָה׃וַֽיִּתְּנֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵ֑ינוּ וַנַּ֥ךְ אֹת֛וֹ וְאֶת־בנובָּנָ֖יווְאֶת־כָּל־עַמּֽוֹ׃וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת־כָּל־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַֽנַּחֲרֵם֙ אֶת־כָּל־עִ֣יר מְתִ֔ם וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּ֑ף לֹ֥א הִשְׁאַ֖רְנוּ שָׂרִֽיד׃רַ֥ק הַבְּהֵמָ֖ה בָּזַ֣זְנוּ לָ֑נוּ וּשְׁלַ֥ל הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לָכָֽדְנוּ׃מֵֽעֲרֹעֵ֡ר אֲשֶׁר֩ עַל־שְׂפַת־נַ֨חַל אַרְנֹ֜ן וְהָעִ֨יר אֲשֶׁ֤ר בַּנַּ֙חַל֙ וְעַד־הַגִּלְעָ֔ד לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׂגְבָ֖ה מִמֶּ֑נּוּ אֶת־הַכֹּ֕ל נָתַ֛ן יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵֽינוּ׃רַ֛ק אֶל־אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹן לֹ֣א קָרָ֑בְתָּ כָּל־יַ֞ד נַ֤חַל יַבֹּק֙ וְעָרֵ֣י הָהָ֔ר וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
אל תתגרו בם. א"ר יודן ב"ר שלום, כתיב (מ"א י"א) כי ששה חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום, אמר לו הקב"ה, אני אמרתי לך אל תתגרו בם ואתה בקשת להתגרות בם, חייך שאינם נמנים לך אדבמנין שנות מלכות דוד מצינו סתירות הכתובים, דבמלכים א' (ב') כתיב והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה, בחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך שלשים ושלש שנה, ובשמואל ב' (ה') כתיב בחברון מלך שבע שנים וששה חדשים, הרי דבמספר הכולל לא חשיב ששה חדשים אלה, ויש בירושלמי עוד טעם על מניעת מספר זה. ועיין מש"כ בזה בפ' ויגש בפ' כל הנפש הבאה לבית יעקב. .
(ירושלמי ר"ה פ"א ה"א) אכל תשברו וגו'. מכאן אמרו אם באוכל תשבור שונאך האכילהו ואם לאו הרבה עליו כסף, וכך היה ר' יונתן עושה, כד הוי בר נש רב עלי לקרתא הוי משלח ליה איקרין, מאי אמר, דאי אתא דין יתום ואלמנה נשכח אפין ומפייסא בהוא ע"ד מ"ש בסנהדרין ק"ב ב' גדולה לגימא שמקרבת את הרחוקים וכו' יעו"ש. ואיקרין פירושו דורונות של כבוד וגדולה, מלשון יקר. [ירושלמי שבת פ"א ה"ד] אל תצר את מואב. וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות געד שהוצרך הקב"ה להזהירו על זה. , מפני שנשא ק"ו בעצמו, אמר ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם מואבים עצמן לא כש"כ דוטעם הדבר מה שבאמת אין כן הדבר, מבואר בגמרא שאמר לו הקב"ה שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן רות המואביה ונעמה העמונית, ועיין מש"כ בזה בפ' מטות בפ' נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. .
(ב"ק ל"ח ב') ואל תתגר בם מלחמה. מלחמה הוא דלא, הא אנגריא עביד בהו הר"ל להשתעבד בהם להביא מים ומזון. וטעם הדיוק בזה הוא ממה דכתיב כאן ואל תתגר בם מלחמה ובסמוך בעמון (פ' י"ט) כתיב סתם ואל תתגר בם, ומבואר דשם הכונה אל תתגר בם כלל וכאן אל תתגר בם רק מלחמה, ובנזיר כ"ג ב' הגירסא הא צעורי מצערינן, ונראה עיקר כגירסא שלפנינו, הא אנגריא עביד בהו, משום דלא יתכן שיצוה הקב"ה על הצער בכדי. וע"ע השייך לדרשה זו בפ' וירא בפסוק ותקרא אותו הבכירה מואב. [שם] כי לבני לוט וגו'. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, נכרי יורש את אביו דבר תורה, שנאמר כי לבני לוט נתתי את ער ירושה ואלמא יש ירושה לעובדי כוכבים, ונ"מ בזה לבד זה גופא גם הא דחייב לפרוע חוב אביו ופקדונו. והרמב"ם בפ"ו ה"ט מנחלות כתב, העובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה אבל שאר ירושותיהן מניחין אותן לפי מנהגיהם, עכ"ל. ונראה טעמו, משום דבאמת אין שייכות סדר נחלות בעובדי כוכבים בסדר המבואר בתורה, אחרי דמפורש הקדים הכתוב לאותה פרשה ואל בני ישראל תדבר (פ' פינחס), ורק ירושת אביו מדאשכחן רמז בתורה בפסוק שלפנינו ע"כ צ"ל דיורש את אביו, אבל אין לך בו אלא חדושו דרק את אביו יורש מדין תורה, ושאר סדרי ירושות קיימו במנהגיהם ובנמוסיהם.
והנה מקודם לזה בגמרא רוצה להביא ראיה דעובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה ממה דכתיב לעיל פסוק ה' כי ירושה לעשו נתתי וגו', ודחי בגמרא דלמא ישראל מומר [כמו עשו] שאני, ומשמע מזה דפשיטא להגמרא דיש ירושה לישראל מומר, ועיין מזה בחו"מ סי' רפ"ג ס"ב. .
(קדושין י"ח א') ויהי כאשר תמו וגו'. עד שלא כלו מתי מדבר לא היה הדבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי – אלי היה הדבור זואע"פ דכמה מצות נאמרו למשה במשך אותו הזמן, כתבו המפרשים שעד אז לא היתה הקריאה באהבה ובחבה מפני שלא היה כביכול מרוצה ומפוייס ממעשה דור המדבר, ועוד יתבאר מזה בדרשה הבאה, יעו"ש. .
(תענית ל' ב') ויהי כאשר תמו וגו'. א"ר זעירא בשם ר' חנינא, מה יעשו גדולי הדור ואין הצבור נדון אלא אחר רובו, שכן מצינו שכל ל"ח שנה שהיו ישראל כמנודים לא היה מדבר עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מה כתיב בתריה וידבר ה' אלי לאמר חנראה דחסר כאן סיום הדברים אלי היה הדבור, שכן הוא בתענית ל' ב' וכפי שהבאנו בדרשה הקודמת. ותכלית דרשה זו נראה דבא להורות דבמקום דאזלינן בתר רובא אין אנו משגיחים אם בהמעוט נמצאים אנשים יחידי סגולה ורמי המעלה, ובהרוב כולו המון העם והדיוטים, יען כי בשביל פרעות ההמון נטה הקב"ה חסדו גם ממשה לדבר עמו כפעם בפעם באהבה וחבה, והיינו טעמא, כי סתמא כתבה התורה אחרי רבים להטות יהיו מי שיהיו. ועיין מש"כ בפ' משפטים בפ' אחרי רבים להטות. .
(ירושלמי תענית פ"ג ה"ד) ואל תתגר בם. [ואל תתגר בם מלחמה לא נאמר אלא ואל תתגר בם], מלמד שאפילו אנגריא לא תעביד בהו טעיין מש"כ לעיל בפסוק ט' אות ה' וצרף לכאן. .
(ב"ק ל"ח ב') והעוים וגו'. אמר רשב"ל, הרבה מקראות שבתורה שראויין לשרוף והן הן גופי תורה ייש פסוקים כאלה בתורה שנראה לקוראיהן שלא היו ראוין לכתוב בתורה, שאין צורך להם, ולא עוד אלא שראויין להשרף מפני שגנאי הוא לחברן יחד עם הקדושה, אבל באמת טעמים ועקרים גדולים תלויים בהם, וכדמפרש. , והעוים היושבים בחצרים עד עזה, מאי נ"מ, מדאשבעי' אבימלך לאברהם (פ' וירא) אם תשקור לי ולניני ולנכדי יאועדיין לא עברו הדורות. , אמר הקב"ה, ליתו כפתורים ליפקו מעוים דהיינו פלשתים, וליתו ישראל וליפקו מכפתורים יבוכפתורים לאו מפלשתים הם. וזהו ע"ד מ"ש עמון ומואב טהרו בסיחון, כלומר דע"י סיחון נטהרה ארץ עמון ומואב לישראל כמבואר לפנינו בסמוך פסוק ל"א. .
(חולין ס' ב') אחל תת פחדך. כתיב הכא אחל תת פחדך וכתיב ביהושע (יהושע ג') אחל גדלך, מכאן שכשם שעמדה לו חמה ליהושע כך עמדה לו חמה למשה יגר"ל במלחמת משה. ובמלחמת יהושע כתיב (יהושע ג') וידם השמש וירח עמד. , ר' שמואל בר נחמני אמר אתיא תת תת, כתיב הכא תת פחדך וכתיב ביהושע (יהושע י') ביום תת ה' את האמורי, ור' יוחנן אמר, אתיא מגופיה דקרא, אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך, אימתי רגזו וחלו מפניך – בשעה שנקדמה לו חמה ידנראה דצ"ל בשעה שנקדרה לו חמה, ר"ל בשעה שזרחה, לשון מקדיר, שהיתה מקדרת ברקיע וזורחת. ואינו מבואר מניין לו דרשה זו, ויתכן דרומז למ"ש בב"ב ע"ה א' פני משה כפני חמה, והוי הפירוש וחלו מפניך, כלומר מהעמדת החמה חלו ורגזו, וזה מרומז במלת מפניך ע"י האגדה הנזכרת. .
(תענית כ' א') ממדבר קדמות. תניא, הוא מדבר קדמות הוא מדבר סיני, ולמה נקרא שמו קדמות שנתנה קדמות עליו טורומז להתורה שנקראת קדמות כמו שדרשו בפסחים נ"ד א' שהתורה נבראת קודם שנברא העולם שנאמר (משלי ה') ה' קנני ראשית דרכו, יעו"ש. .
(שבת פ"ט א') אכל בכסף וגו'. תניא, השלקות של עובדי כוכבים אסורין טזסתם שלקות נקרא בשולי עובדי כוכבים, ולדעת הש"ך ביו"ד סי' קי"ב ס"ק ז' הוו בכלל שלקות מיני בישול וצליה ואפיה. , דאמר קרא אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי – כמים, מה מים שלא נשתנו מברייתן ע"י האור אף אוכל שלא נשתנה מברייתו ע"י האור יזומסיק בגמרא מכדי אור כתיב, אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ופירש"י מדרבנן שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ומשתה ויאכילנו דג טמא, ותוס' פירשו דהגזירה הוא משום חתנות, ובכלל אין הדרשה מבוארת, דלמה ליה להסמיך כלל אקרא אחרי דבפרשה כתיב מפורש להיתר אוכל בכסף תשבירני, ואוכל סתם כתיב, ול"ל לדחוק ולעשות היקש למים אחרי דעיקר הענין הוא מדרבנן ומשום גזירה, והמעט יש גזירות מדרבנן שגזרו מעצמן מפני שראו צורך לדבר.
ולכן נראה לנכון מש"כ בזה בס' רה"ז דטעם ההיקש שמביא היא כדי שלא יקשה האיך יש כח ביד חכמים לאסור אחרי דבתורה כתיב מפורש להיתר אוכל בכסף תשבירני, וע"ז מביא ההיקש ממים, דע"פ ההיקש סמכו חכמים לומר דלא התירה התורה רק בתנאי שלא נשתנה ע"י האור, כמבואר. .
(ע"ז ל"ז ב') החל רש. א"ר תנחומא, החל רש לרשת את ארצו – עשיתי את ארצו חולין לפניך יחדרשה זו נסמכת על המבואר בירושלמי כאן לענין המקומות שחייבים בשביעית כא"י ופטורים כחו"ל, ובעי ר"ל, הקונה מעמון ומואב מהו בשביעית, ופריך מה מספקא ליה והלא משה כבש ארץ סיחן ועוג שהוא מעמון ומואב וא"כ דין ארץ עבר הירדן להם, ומשני דמספקא ליה כיון דכתיב (ס"פ חקת) כי חשבון עיר סיחן מלך האמורי אם נטהרה לגמרי מיד סיחן ועוג או לא נטהרה, כלומר דעל ארץ עמון ומואב צוה הקב"ה אל תצר את מואב אך מכיון שסיחן לקחה ממואב שוב לקחוה ישראל מסיחן ולא מעמון ומואב, ונמצא כי ע"י סיחן הוטהרה ארץ עמון ומואב לישראל, או לא הוטהרה משום דעכ"פ הקב"ה צוה אל תצר להם, כי, אם נטהרה על ידם שיהיו ישראל מותרין לכבשה א"כ לעולם חייבת היא, דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, ואם לא הוטהרה, פטורה לעולם, ופשיט על זה מדכתיב החל רש, ודריש החל לשון חולין שעשה הקב"ה ארצו חולין לפניך, ופירשו המפרשים שעשאה חולין ולעולם היתה פטורה. אמנם הקשו על זה הרבה, והעיקר דאכתי קשה, מאי מבעי ליה, הא קיי"ל בכ"מ בש"ס עמון ומואב טהרו בסיחן, ועוד הקשו בזה, יעו"ש.
אבל לולא דבריהם הו"א דמ"ש עשיתי את ארצו חולין לפניך, כלומר עשיתיה חולין כמו חפשי לך, שאתה יכול לכבשה ולזכות בה, ולכן לעולם חייבת, ולפי זה הא דקיי"ל עמון ומואב טהרו בסיחן, יסוד הדבר מדרשה זו, ועיין בזה, ובזה יתיישבו הרבה ענינים בסוגיא אשר אין המקום כאן גורם להאריך ולבאר, והמעיין ימצא ובסוף פ' חקת בפסוק הנזכר בארנו עוד מענין זה בארוכה, יעו"ש, ועיין בכ"מ פ"ד הכ"ח משמיטין. [ירושלמי שביעית פ"ו ה"א]

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך